אל הרומים ח' 28-18

אני סבור שסבלות הזמן הזה אינם שקולים כנגד הכבוד העתיד להיגלות בנו. כל הבריאה מצפה בכיסופים להתגלות הבנים לאלוהים. הן הבריאה - לא מרצונה אלא על-ידי המכניע אותה - הוכנעה להבל בתקווה שגם הבריאה עצמה תשוחרר משיעבוד הכיליון אל החירות והכבוד של הבנים לאלוהים. אנו יודעים שכל הבריאה נאנחת וסובלת כבצירי לידה עד היום הזה. ולא זאת בלבד, אלא גם אנחנו, שיש לנו ביכורי הרוח, נאנחים בנפשנו ומצפים למימוש אימוצנו לבנים - לפדות גופנו, שכן בתקווה נושענו. אך תקווה לדבר שנראה לעיניים אינה תקווה, כי מדוע יקווה אדם למה שהוא רואה? אבל אם אנו מקווים לדבר שאיננו רואים, מצפים אנו לו בסבלנות.

וכן גם הרוח עוזרת לנו בחולשותינו, כי אין אנו יודעים להתפלל כראוי. ואולם הרוח עצמה מפגיעה בעדנו באנחות עמוקות ממילים. והבוחן לבבות יודע את מחשבות הרוח, מפני שהיא מפגיעה בעד הקדושים בהתאם לרצון אלוהים. אנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על-פי תכניתו.

לפני שהתחלתי ללמוד במכללה כמעט שלא חשבתי על סרטן ומחלות סופניות. אך מאז לימודיי במכללה, המוות מלווה אותי לאורך כל הדרך. שני מכריי במכללה נפטרו מליקמיה ומסרטן בבלוטת הלימפה לפני שמלאו להם 22 שנה. במכללה למקרא ראיתי איך ג'ים מורגן, המורה שלי לתיאולוגיה שיטתית קמל ומת בתוך פחות משנה כתוצאה מסרטן המעי. הוא היה בן 36. לקראת סיום לימודיי לתואר שני בגרמניה, מורי ורבי, פרופסור גופלט, נפטר בפתאומיות מהתקף לב בהיותו בן 62. לאחר מכן הגעתי לסמינר "בית-אל", ובמהלך שש השנים שלימדתי שם ראיתי סטודנטים, מורים ועובדים מתים מסרטן: סו פורט, פול גרילי, בוב ברגרוד, רות' לודמן, גריידון הלד, צ'אט לינדסיי, מרי אלן קרלסון – כולם מאמינים משיחיים שמתו בטרם עת. כעת הגעתי לקהילת "בית-לחם" והרווי רינג הלך לעולמו. אתם יכולים בוודאי להכפיל את הרשימה פי עשרה.

מה אפשר לומר בתגובה לדברים אלה? משהו חייב להיאמר משום שחולי ומוות מאיימים על אמונתנו באהבת אלוהים וכוחו. בתפקידי כרועה, אני רואה בראש ובראשונה את האחריות שלי לטפח ולחזק את האמונה באהבתו ובכוחו של אלוהים. דבר אלוהים הוא כלי הנשק היחיד שיכול להדוף את מה שמאיים על אמונתנו, לכן ברצוני שנקשיב היום בתשומת לב למה שמלמדים הכתובים על המשיח, על מחלת הסרטן, ועל כוחו של אלוהים ואהבתו כנגד חולי גופני.

אני חושב שבתור רועה קהילה חשוב שאעביר את המסר הזה היום, כי עליכם לדעת מה עמדתי בנושאים של חולי, ריפוי ומוות. אם חשבתם שלדעתי כל מחלה היא משפט משמים על חטא כלשהו, שאי ריפוי אחרי מספר ימים של תפילה הוא סימן ברור להיעדר אמונה או אמונה לא אמתית, או שהשטן הוא זה ששולט בעולם ואלוהים עומד בצד בחוסר אונים בזמן שהאויב עושה שמות בילדיו – אם חשבתם שאלה דעותיי, הייתם מתייחסים אליי באופן שונה לחלוטין בזמן מחלה מאשר אילו ידעתם מה אני באמת חושב על הנושא. לכן ברצוני לומר מה אני באמת חושב, ולנסות להראות לכם בכתובים שאלה לא רק מחשבותיי, אני מאמין שאלה גם מחשבותיו של אלוהים.

שישה טיעונים על תורת הסבל

אלה מכם שספר הבריתות בידיהם, פנו אתי לאל הרומים ח' 28-18. ישנם שישה טיעונים שעליהם אני מבסס את תורתי על חולי. לפחות הגרעין של כל אחד מהטיעונים נמצא כאן. בואו נקרא את הקטע:

אני סבור שסבלות הזמן הזה אינם שקולים כנגד הכבוד העתיד להיגלות בנו. כל הבריאה מצפה בכיסופים להתגלות הבנים לאלוהים. הן הבריאה - לא מרצונה אלא על-ידי המכניע אותה - הוכנעה להבל בתקווה שגם הבריאה עצמה תשוחרר משעבוד הכיליון אל החירות והכבוד של הבנים לאלוהים. אנו יודעים שכל הבריאה נאנחת וסובלת כבצירי לידה עד היום הזה. ולא זאת בלבד, אלא גם אנחנו, שיש לנו ביכורי הרוח, נאנחים בנפשנו ומצפים למימוש אימוצנו לבנים - לפדות גופנו, שכן בתקווה נושענו. אך תקווה לדבר שנראה לעיניים אינה תקווה, כי מדוע יקווה אדם למה שהוא רואה? אבל אם אנו מקווים לדבר שאיננו רואים, מצפים אנו לו בסבלנות.

וכן גם הרוח עוזרת לנו בחולשותינו, כי אין אנו יודעים להתפלל כראוי. ואולם הרוח עצמה מפגיעה בעדנו באנחות עמוקות ממילים. והבוחן לבבות יודע את מחשבות הרוח, מפני שהיא מפגיעה בעד הקדושים בהתאם לרצון אלוהים. אנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על-פי תכניתו.

1. כל הבריאה הוכנעה להבל

הטיעון הראשון שלי: בעידן שבו אנו חיים, שהחל עם חטאו של האדם הראשון ונמשך עד ביאתו השנייה של המשיח, הבריאה, כולל הגוף שלנו, הוכנעה להבל ושועבדה לכיליון. פסוק 20: "הן הבריאה... הוכנעה להבל". פסוק 21: "הבריאה עצמה תשוחרר משעבוד הכיליון...". אנחנו יודעים שהכוונה גם לגופינו בגלל מה שנאמר בפסוק 23: לא הבריאה בלבד "אלא גם אנחנו (המאמינים), שיש לנו ביכורי הרוח, נאנחים בנפשנו ומצפים למימוש אימוצנו לבנים - לפדות גופנו...". גופינו הוא חלק מהבריאה ולכן הוא נוטל חלק בכל ההבל והכיליון שאליהם הוכנעה הבריאה.

מי מכניע את הבריאה להבל ומשעבד אותה לכיליון לפי פסוק 20? אלוהים. המועמדים האחרים שניתן להעלות על הדעת הם השטן או האדם עצמו. ייתכן ששאול התכוון לכך שהשטן גרם לאדם לחטוא או שהאדם בחר לא לציית לאלוהים – ייתכן שאחד מהם הוא זה שהכניע את הבריאה להבל. אך אין הכוונה לאדם או לשטן כי בסוף פסוק 20 כתוב: "בתקווה". האמירה הקצרה זו, הכניע "בתקווה", מציגה את התכנית או את המטרה של מי שהכניע את הבריאה להבל. אך לא השטן ולא האדם התכוונו להביא את העולם לידי כיליון כדי להפיח בלב האנשים תקווה לגאולה, וכדי שיום אחד "החירות והכבוד של הבנים לאלוהים" יזהרו באור גדול. רק אחד יכול להכניע את הבריאה להבל למען מטרה זו, והוא הבורא הצדיק והאוהב..

מכאן אני מסיק שהעולם כפוף לעונש של אלוהים השופט את המין האנושי החוטא והמרדני – עונש של הבל וכיליון כלל עולמי. אף אחד אינו פטור, אפילו ילדיו היקרים של אלוהים.

ככל הנראה, שאול מתכוון להרס רוחני וגופני כשהוא מדבר על הבל וכיליון. מצד אחד האדם, בגלל הטבע החוטא שלו, משועבד לתפיסה לקויה, מטרות מוטעות, טעויות חמורות וקהות רוחנית. מצד שני, יש שיטפונות, רעב, התפרצות הרי געש, רעידות אדמה, גלי גאות, מגפות, הכשות נחש, תאונות דרכים, התרסקויות מטוסים, אסטמה, אלרגיות, הצטננות וסרטן. הכאב מפלח והורס את הגוף האנושי והופך את גוף כל בני האדם לעפר.

כל עוד אנחנו חיים בגוף, אנחנו נשארים עבדים לכיליון. שאול אמר את אותם דברים במקום אחר. בקור"ב ד' 16 הוא אמר: "לכן אין אנו מתייאשים, ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו (כלומר הגוף) הולך ובלה (כלומר מושחת), האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום". כדי לתאר מה קורה לגוף שאול משתמש באותה מילה (ביוונית) שמוזכרת בלוקס י"ב 33, היכן שישוע אמר לנו לוודא שאוצרנו הוא בשמים: "במקום שאין גנב מתקרב לשם ואין העש משחית". כפי שמעיל שנמצא בארון חם וחשוך ייאכל וייהרס על ידי העש, כך גם גופנו ייהרס בדרך זו או אחרת בעולם החוטא. כל הבריאה הוכנעה להבל ושועבדה לכיליון כל עוד העידן הזה נמשך. זה הטיעון הראשון שלי.

2. תקופת השחרור והגאולה מחטא בוא תבוא

הטיעון השני שלי: יבוא עידן שבו כל ילדי אלוהים שעמדו עד הסוף באמונה ישוחררו מההבל ומהכיליון הרוחני והפיזי. בהתאם לפסוק 21, אלוהים הכניע את הבריאה בתקווה שיום אחד "...הבריאה עצמה תשוחרר משעבוד הכיליון אל החירות והכבוד של הבנים לאלוהים". בפסוק 23 נאמר: "...אנחנו, שיש לנו ביכורי הרוח, נאנחים בנפשנו ומצפים למימוש אימוצנו לבנים - לפדות גופנו". זה עדיין לא קרה. אנחנו ממתינים. אבל זה בהחלט יקרה. "אשר לנו, אזרחותנו בשמים היא; משם גם יבוא מושיע אשר מחכים אנו לו - האדון ישוע המשיח, אשר יחליף את גופנו הנחות ויעשהו דומה לגופו ההדור כבוד" (פיל' ג' 21-20). "בן רגע וכהרף עין בשופר האחרון, שכן יתקע בשופר והמתים יקומו בלי כיליון ואנחנו נשתנה" (קור"א ט"ו 52). "וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו" (התג' כ"א 4).

יבוא יום שבו כל קב וכל כיסא גלגלים יותכו כדי להכין מהם מדליונים של גאולה. מרלין, ראובן, ג'ים, הייזל, רות' וכל בעלי המוגבלויות האחרים שביננו יעשו גלגלונים במלכות השמים. אך לא עכשיו. עדיין לא. אנחנו נאנחים - ממתינים לגאולת גופינו, אך היום הזה ממשמש ובא, וזה הטיעון השני שלי.

3. המשיח קנה, הציג ונתן טעימה מוקדמת

הטיעון השלישי: ישוע המשיח בא ומת כדי לקנות את גאולתנו, להציג את אופייה הרוחני והגופני ולתת לנו לטעום ממנה כבר עכשיו. הוא קנה את גאולתנו, הראה את אופייה ואיפשר לטעום ממנה טעימה מוקדמת. אנא הקשיבו היטב, משום שמרפאים רבים בימינו עיוותו אמת זו. הנביא ישעיהו ניבא בפרק נ"ג 6-5 שכך המשיח יעשה (את אותם פסוקים פטרוס מפנה אל המאמינים בפטר"א ב' 24):

והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו.

סליחת חטאים וריפוי גופני נקנו על ידי המשיח כשהוא מת בעבורינו על הצלב. כל מי שמקדיש לו את חייו רשאי ליהנות מהברכות האלה. אך מתי? זו השאלה שעומדת על הפרק היום. מתי נירפא? מתי יפסיק גופנו להיות משועבד לכיליון?

ישוע ריפא וסלח. זה היה פועלו. הוא אמר לתלמידיו של יוחנן המטביל: "לכו הגידו ליוחנן את אשר אתם שומעים ורואים: עיוורים רואים, פיסחים מהלכים, מצורעים מטוהרים, חירשים שומעים, מתים קמים, עניים מתבשרים, ואשרי מי שלא אהיה לו למכשול" (מתי י"א 6-4). מכשול? מדוע שהאחד שמקים מן המתים ומביא את המלכות המיוחלת זה זמן רב , יהיה למכשול? פשוט מאוד – הוא הקים מן המתים כשלושה אנשים. הוא השאיר מאות אנשים בקברים. מדוע? משום שמעט מדי קרובי משפחה האמינו? לא! כשישוע הקים מן המתים את בן האלמנה בלוקס ז' 14-13, היא כלל לא הכירה אותו. זה לא קרה בזכות אמונתה. כל מה שנאמר: "...נכמרו רחמיו עליה...". אם כך, האם הוא לא ריחם על כל המתאבלים האחרים בישראל?

התשובה לשאלה מדוע ישוע לא הקים מן המתים את כולם, מנוגדת לציפייה היהודית. ביאתו הראשונה של המשיח לא הביאה שלמות וגאולה מלאה לעידן החוטא הזה. היא נועדה לקנות את השלמות, להציג את אופייה ולאפשר לאנשיו לטעום ממנה. ישוע הקים מן המתים רק אחדים כדי להראות שביכולתו לעשות זאת. יום אחד הוא יחזור כדי להקים מן המתים את כל מי ששייך לו. הוא ריפא חולים כדי להמחיש שכך יהיה במלכותו. שם לא יהיה בכי או כאב.

אך אנחנו זוכים לטעימה מגאולתנו כבר בעידן הזה. הברכות שנקנו בזכות הצלב ניתנות לנו במידת מה גם כעת, כולל רפואה. אלוהים יכול לרפא חולים וגם מרפא היום כתשובה לתפילות שלנו. אך לא תמיד. אנשים ששמים דגש על נסים וריפוי בימינו, מבטיחים שישוע רוצה בטובתכם כבר היום, ובכך מעוררים בקרב המאמינים עוד ועוד רגשות אשמה. הם טוענים שהדבר היחיד שמפריד בינכם לבין בריאותכם הוא חוסר אמונתכם. אנשים אלה לא הבינו מהי מטרתו של אלוהים בעבור העולם החוטא הזה. הם מזערו את מידת החטא, את הצורך בפעולה המטהרת של אלוהים ואת ערך האמונה דרך סבל. הם אשמים בניסיון לכפות בעידן הזה את מה שאלוהים שמר לעידן הבא.

שימו לב לקו המחשבה באל הרומים ח' 24-23: "...גם אנחנו, שיש לנו ביכורי הרוח, נאנחים בנפשנו ומצפים למימוש אימוצנו לבנים - לפדות גופנו, שכן בתקווה נושענו...". בזכות הגאולה שהמשיח קנה, המאמינים כבר קיבלו את רוח הקודש. זו מעין מקדמה לישועתנו המלאה, אך רק פרי ביכורים – טעימה מוקדמת. כאשר שאול מדגיש שאנחנו, גם אנחנו בעצמנו, שיש לנו ביכורי הרוח, נאנחים בנפשנו ומצפים לפדות גופנו, ניתן לומר שהוא מזהיר מפני מסקנה מוטעית שמשום שנושענו לא נאָנח עוד בגופנו הבלוי. לכן הוא ממשיך בפסוק 24: "שכן בתקווה נושענו...". ישועתנו לא הסתיימה אלא רק החלה. נושענו בתקווה בלבד. זה נכון במובן הרוחני. שאול אומר באל הגלטים ה' 5: "ואנחנו ברוח, על יסוד אמונה, מייחלים לתקווה, פרי הצדקתנו". זה נכון גם במובן הפיזי. אנו ממתינים לישועת גופינו. המשיח קנה את הישועה הזו והציג את הביטוי הפיזי שלה כשריפא חולים, והוא מאפשר לנו לטעום ממנה כשהוא מרפא אנשים רבים בימינו. אחדים הוא מרפא באופן איטי מאוד, אחדים באופן חלקי ואחרים אינם נרפאים כלל. זה הטיעון השלישי שלי.

4. אלוהים מכוון את כל הסבל לטובת ילדיו

הטיעון הרביעי: אלוהים קובע מי יחלה ומי יבריא, וכל החלטותיו פועלות לטובת ילדיו, גם אם הן גורמות סבל רב ותוצאותיהן נמשכות זמן רב. אלוהים הכניע את הבריאה להבל ולכיליון ורק הוא יכול לשחררה שוב. בשמות ד' 11, כשמשה סירב לדבר עם פרעה, אלוהים אמר לו: "מי שם פֶּה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור, הלא אנוכי ה'?". מאחורי כל חולי נמצאת בסופו של דבר ידו הריבונית של אלוהים. אלוהים אומר בדברים ל"ב 39: "ראו אתה כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי. אני אמית ואחיה. מחצתי ואני ארפא. ואין מידי מציל".

אך מה בנוגע לשטן? האם הוא אינו האויב של כל הווייתנו? האם הוא אינו תוקף אותנו מבחינה רוחנית ופיזית? האם לא השטן הוא שייסר את איוב? כן, זה היה השטן. אך לשטן אין כוח מלבד מה שאלוהים נתן לו. הוא אויב הכבול בשרשרת. למעשה, המחבר של ספר איוב לא טעה כשאמר שהפצעים שנגרמו על ידי השטן נשלחו מידי אלוהים. לדוגמה, באיוב ב' 7 אנו קוראים: "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קודקודו". אחרי כן, כשאישתו דוחקת בו לקלל את אלוהים ולמות, איוב אומר: "את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל?". כדי שלא נחשוב שאיוב טעה כשייחס לאלוהים את פצעיו שנגרמו על ידי השטן, מוסיף המחבר בפסוק 10: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו". במילים אחרות, אין זה חטא להכיר בידו הריבונית של אלוהים הנמצאת מאחורי מחלה שאולי השטן היה הגורם הישיר שלה.

השטן אולי ערמומי אך בדברים מסוימים הוא טיפש, משום שהוא אינו רואה שכל הניסיונות שלו לעשוק את אנשי אלוהים, הופכים בהשגחת אלוהים להזדמנויות לטיהור האמונה וחיזוקה. מטרת אלוהים עבור המאמינים בעידן הזה איננה בראש ובראשונה לשחרר אותם מחולי וכאב, אלא לטהר אותנו מהשאריות של החטא ולגרום לנו בהיותינו חלשים להיאחז בו בידיעה שהוא תקוותינו היחידה.

...בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. כי את אשר יאהב ה' יוכיח, יכאיב את בן ירצה... הוא להועיל מייסר אותנו, למען יהיה לנו חלק בקדושתו. כל מוסר בעת בואו אינו נחשב לשמחה כי אם לעצב, אבל אחרי כן ייתן פרי שלום וצדקה למתחנכים בו. (עבר' י"ב 6-5, 11,10)

כל סבל שנגרם למאמינים, כתוצאה מרדיפה או מחלה, נועד מצד אלוהים לקדש אותנו, בכך שהוא גורם לנו לבטוח באלוהים המחייה את המתים (קור"ב א' 9). אם אנחנו כועסים על אלוהים כשאנחנו חולים, אנחנו דוחים את אהבתו, כי הוא תמיד מחנך את ילדיו באהבה. הוא מחנך אותנו לטובתנו ואנחנו צריכים לשאוף להפיק לקח בריא של אמונה. אז נאמר יחד עם מחבר המזמור: "טוב לי כי עוניתי, למען אלמד חוקיך... ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני" (תהילים ק'"ט 71, 75). זה הטיעון הרביעי שלי: בסופו של דבר אלוהים קובע מי יחלה ומי יבריא וכל החלטותיו הן לטובת ילדיו, גם אם הכאב עז והמחלה ממושכת, כפי שאומר הפסוק האחרון בקטע מתוך אל הרומים ח' 28: "אנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על פי תכניתו".

5. עלינו להתפלל לכוח מרפא ולחסד לשאת את הכאב

הטיעון החמישי הוא שעלינו להתפלל לאלוהים ולבקש שיעזור לנו גם להירפא וגם להתחזק באמונתנו בזמן שאנחנו חולים. ברור שילד מבקש מאביו הקלה בעת צרה. ברור גם שאב אוהב נותן לו רק את הטוב ביותר. וכך הוא עושה תמיד: לעתים הוא מרפא מיד, ולעתים לא. אבל תמיד, תמיד הוא עושה את מה שהכי טוב לנו.

אם לפעמים מוטב לנו שלא נירפא מיד, כיצד נדע איך להתפלל? איך נדע מתי להפסיק להתפלל לריפוי ורק לבקש חסד לבטוח בטובו של אלוהים? שאול התמודד עם בעיה זו. אתם זוכרים שבקור"ב י"ב 10-7 מסופר שלשָאול השליח, בדומה לאיוב, ניתן קוץ בבשרו, והוא קרא לו "מלאכו של השטן". איננו יודעים איזה סוג של כאב או מחלה זה היה, אבל הוא אומר שהתפלל שלוש פעמים להסירו ממנו. אלוהים אמר לו בפירוש שאמנם הוא לא ירפא אותו, אך יהיה לשאול די בחסדו, וכוחו יבוא לידי ביטוי לא בריפוי אלא בשירות הנאמן של שאול בעקבות הסבל.

באל הרומים ח' 27-26 שאול מתייחס לאותה בעיה לדעתי: בעוד שאנו מחכים לגאולה של גופנו "הרוח עוזרת לנו בחולשותינו, כי אין אנו יודעים להתפלל כראוי. ואולם הרוח עצמה מפגיעה בעדנו באנחות עמוקות ממילים. והבוחן לבבות יודע את מחשבות הרוח, מפני שהיא מפגיעה בעד הקדושים בהתאם לרצון אלוהים". לעתים כל מה שביכולתנו לעשות הוא לזעוק לעזרה, כי אנחנו לא יודעים לאיזו עזרה עלינו לצפות. רוח אלוהים מביאה לפני אלוהים את הבקשות הכושלות וההססניות שלנו באופן התואם את כוונות אלוהים, ואלוהים מגיב ברוב חסדו. הוא נותן מענה לצרכים שלנו, לא תמיד כפי שקיווינו בהתחלה, אבל תמיד לטובתינו.

הבה לא נהיה גאים, נתרחק מאלוהים ונשלים עם מה שהביא איתו הגורל, אלא נרוץ לאבינו בתפילה ונבקש עזרה בעת הצורך. זה הטיעון החמישי שלי.

6. עלינו לבטוח תמיד בכוחו של אלוהים ובטוב לבו

הטיעון השישי והאחרון: עלינו לבטוח תמיד באהבתו של אלוהים ובכוחו, גם בשעה האפלה ביותר של הסבל. הדבר שמצער אותי ביותר כשאנשים אומרים שהמאמינים חייבים להירפא תמיד באורח נס הוא שהם יוצרים רושם שטיב האמונה נמדד רק אם הנס או הריפוי הגופני התרחשו. אבל במקומות רבים בברית החדשה ניכר שטיב אמונתנו משתקף בשמחה ובביטחון באלוהים שאנו מטפחים בעקבות הסבל.

פרק מצוין בנושא האמונה מופיע בכתבי הקודש באל העברים י"א. כך הוא מתחיל: "האמונה היא ביטחון בממשות הדברים המקווים, הוכחת דברים שאינם נראים". לעתים קרובות מתעלמים משמונת הפסוקים האחרונים של הפרק. שם אנו רואים תמונה מאוזנת של אמונה שסומכת על אלוהים שיציל מהסבל ויתן שלום ותקווה בעת צרה. פסוק 33: "אשר על ידי אמונה הכניעו ממלכות, פעלו צדק, השיגו הבטחות, סגרו פי אריות, כבו להבות אש, נמלטו מפי חרב, התחזקו מחולשה, עשו חייל במלחמה והביסו צבאות זרים. נשים קיבלו את מתיהן שקמו לתחייה". אם נפסיק לקרוא כאן, התפיסה שלנו בנוגע לאיך אמונה אמתית באה לידי ביטוי תהיה מעוותת מאוד. עד כאן זה נשמע כביכול שבחיים אלה האמונה מנצחת תמיד. אך כאן חלה תפנית ואנו מוצאים שאמונה היא גם הכוח לאבד את חיינו: "על ידי אמונה... אחרים עונו עד מוות ולא הסכימו להינצל, למען ישיגו תחייה טובה יותר. אחרים התנסו בחרפת לעג והלקאות שוטים וגם בכבלים וכלא, נסקלו, נוסו בעינויים, נוסרו במשור, הומתו בחרב, נעו ונדו עטופי עורות כבשים ועזים, בסבלם מחסור, צרות והתעללות - אכן העולם לא היה ראוי לאנשים אשר כאלה - ותועים היו במדבריות, בהרים, במערות ובנקיקי הארץ... וכל אלה ... אמונתם העידה עליהם".

כבוד אלוהים ניכר כאשר אלוהים מרפא וגם כאשר הוא נותן רוח טובה של תקווה ושלום לאדם שהוא אינו מרפא, משום שגם זה נס של חסד! הלוואי שנראה את אלוהים מרפא אותנו מחוליינו לעתים קרובות, אבל ממלא אותנו תמיד שמחה ושלום כשהמחלות אינן חולפות. אם אנחנו אנשים צנועים, ובדומה לילדים אנחנו זועקים לאלוהים כשאנחנו זקוקים לו ובוטחים בהבטחותיו, רוח הקודש תעזור לנו ואלוהים יברך את קהילתינו בכל ברכה אפשרית. כפי שאומר הכתוב, אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובתנו.

זו תורתי על קצה המזלג בנושא הריפוי. ראשית, בעידן הזה כל הבריאה, כולל גופנו, הוכנעה להבל ושועבדה לכיליון. שנית, יבוא עידן חדש שבו כל מי שסבל עד הסוף ובאמונה ישוחרר מכל כאב וחולי. שלישית, ישוע המשיח בא ומת כדי לקנות את הגאולה שלנו, להציג את אופייה הרוחני והפיזי ולתת לנו לטעום ממנה כבר עכשיו. רביעית, אלוהים קובע מי יחלה ומי יירפא, וכל ההחלטות שלו הן לטובת ילדיו גם אם הן כואבות. חמישית, עלינו להתפלל לעזרתו של אלוהים הן כדי להירפא והן כדי להתחזק באמונה בזמן שאנחנו חולים, ולסמוך על כך שרוח הקודש תפגיע בעדנו כשאיננו יודעים איך להתפלל לבסוף, עלינו לבטוח תמיד בכוחו של אלוהים ובאהבתו, גם בשעה האפלה ביותר של סבל.

הלוואי שנוכל להיות עדת קדושים שלבם מפעם באמונה כמו שהייתה לג'וני אירקסון לאחר מאבק ממושך בשיתוק ובדיכאון. היא כתבה באפילוג של הספר שלה: "הנערה שהייתה נבוכה ומהססת בכל מערך חדש של נסיבות - מבוגרת היא כעת, אישה שלמדה לבטוח באלוהים ובהנהגתו" ("ג'וני", עמ' 151).

---

כל המובאות מהברית החדשה לקוחות מהתרגום החדש של הברית החדשה. ©1995 כל הזכויות לתרגום החדש של הברית החדשה שמורות לחברה לכתבי הקודש בישראל